לזכור — בכל המקומות

באוקטובר 2009, חודשים ספורים אחרי מות מיכאל, יצאו בניו מנחם וחיים, עם מזל, טלי ואיל — נציג הדור השלישי — למסע שורשים בבלארוס, בהדרכת תמרה בורודץ'. בבית העלמין היהודי בדוקשיץ הקימה המשפחה אנדרטת קבע לחוה (אווה) קמינסקה־אטקין, האחות הפרטיזנית שהוצאה להורג ב־1944. בטקס נכחו נציגי המחוז, עיתונאים — ועד ראייה, שזכר את הוצאתה להורג. על גב האנדרטה נקבע לוח ובו שמות כל בני המשפחה המורחבת שנרצחו בשואה.

המסע עבר גם בקרולבשצ'יזנה — שם איתרו את בית המשפחה, כיום בית ספר למוזיקה, ואת טחנת הקמח והמנסרה — ובגלובוקי: קברי האחים, קדיש, ופגישה עם ראש העיר. לבית החולים שבו עבדה חוה כאחות נמסר שלט זיכרון עם דיוקנה. בשני התיכונים המקומיים הרצה מנחם בפני מאות תלמידים.

משאלת חייו של מיכאל הייתה למצוא את קבר אימו, להניח עליו אבן — כמנהג היהודי — ולומר לה שלמרות הכל, ניצחנו. מהמשאלה הזאת נולד שם הספר.

שנתיים אחר כך חזרה המשפחה לבלארוס, במסע של עמותת "דורות ההמשך" עם 54 משתתפים. בגלובוקי נערך טקס זיכרון בהשתתפות ראש העירייה, אנשי העיר וילדי בית הספר; בני מיכאל הציבו לוחות זיכרון בשלוש נקודות בתחנות סיפורו — "שבכל מקום יהיה שלט המספר את סיפורו של אביהם" — ובהן המקום שממנו נמלט הילד בן העשר אל הפרטיזנים.

באפריל 2012 הגיע ראש העיר של גלובוקי לביקור גומלין בקרית ביאליק — מפגש נדיר בין העיר שבה נולד מיכאל לעיר שבה בחר לחיות.

בגינת סביון בקרית ביאליק נחנך מתחם טניס שולחן לזכרו של מיכאל, ובו שולחנות שנתרמו על ידי המשפחה. העירייה תיארה אותו כאיש חינוך וכמייסד מועדון הכדורעף "אולימפיה". מיכאל עצמו היה אלוף הנח"ל בטניס שולחן בשנות שירותו, ואלוף קרית טבעון בענף ב־1960.

ההנצחה אינה מסתיימת באבן. מדי שנה, בפתיחת עונת הכדורעף, נפגשות קבוצות הצמרת בטורניר הנושא את שמו — טורניר אטקין; ואת הטקסים, המסעות והעדויות אפשר לראות ולשמוע בארכיון וידאו.