מקרולבשצ'יזנה עד קרית ביאליק

מיכאל — ישראל־מיכלה בפי המשפחה — נולד בבית החולים של גלובוקי שבבלארוס, יחד עם אחיו התאום חיים־שפסה. אימם, חוה (אווה) לבית קמינסקי, אחות מוסמכת בוגרת הכשרה בווילנה, עבדה באותו בית חולים עצמו. האב, מנחם־מנדל אטקין, היה בן למשפחת סוחרים מדוקשיץ. המשפחה חיה בקרולבשצ’יזנה — עיירה קטנה שצמחה סביב תחנת רכבת, כשמונה־עשר קילומטרים מגלובוקי.

משפחת אטקין הייתה משפחת סוחרים אמידה ומוכרת: מנסרה, טחנת קמח ונגרייה. בראשה עמד הסב שאול־רפאל אטקין. בספר נכתב: «לא פלא, שהשם אטקין היה מפורסם מאוד באזור». לתאומים קראו ביידיש “די צווילינג” — ישראל־מיכלה וחיים־שפסלה.

האב מנחם־מנדל אטקין נפטר מזיהום בדם בעקבות טיפול שיניים, חודשים ספורים לפני הכיבוש הגרמני, ונטמן בבית העלמין היהודי בגלובוקי. מיכאל ואחיו היו בני שמונה. חוה נותרה אלמנה צעירה עם שני תאומים.

עם הכיבוש הגרמני גורשו כל יהודי קרולבשצ’יזנה אל הגטו בגלובוקי. חוה, אחות במקצועה, הבריחה נשק עבור המחתרת — ובהמשך יצאה אל היער והצטרפה לפרטיזנים כחובשת. התאומים נותרו בגטו בהשגחת דודה לאה, אחותה של חוה.

מיכאל הצטרף לפרטיזנים ביערות בלארוס. תעודת הפרטיזן שלו, מטעם בריגדת “רוקוסובסקי”, שמורה בידי המשפחה ומופיעה בספר — ילד בן אחת־עשרה עם תעודת לוחם.

אל היער הגיע מכתב קצר מחוה, כתוב ביידיש על שקית נייר חומה. מאחד הפרטיזנים שמעה על ילד אדום שיער שנראה באחד הבסיסים — ולא ידעה אם מדובר במיכאל או באחיו. בספרו כתב מיכאל: “היה זה אות חיים יחיד מאמא שלי, סימן של אהבה”.

את צעדיו הראשונים בארץ עשה בכפר הנוער מוסינזון בהוד השרון — הוא “בית הספר החקלאי מגדיאל” שבספר, בשמו של אותם ימים. בהמשך היה ממקימי קיבוץ תלמי־יפה, ושיחק כדורגל בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב.

מיכאל שירת בנח”ל כמדריך ספורט וג’ודו, ואימן בין השאר את לוחמי יחידה 101 בפיקודו של אריאל שרון. באותן שנים זכה באליפות הנח”ל בטניס שולחן.

מיכאל נשא לאישה את רבקה לבית לוי, בת למשפחה שעלתה מסלוניקי שביוון, באולמי נחלת בנימין בתל אביב. גם משפחתה של רבקה נושאת את צלקות השואה: משפחת רוביסה, משפחתה של אמה רוזנה, נלקחה מסלוניקי לאושוויץ — ההורים, האחים והאחיות כולם נרצחו שם, מלבד אח אחד, אלברט, ששרד, חזר לסלוניקי והקים בה משפחה. התאריך — בדיוק שלוש־עשרה שנים אחרי הבוקר שבו נמלט מהגטו הבוער — נקבע, כפי שכתב בספרו, “באופן מקרי לחלוטין”; ובזכות צירוף המקרים הזה חש שהוא סוגר מעגל: “הנאצים רצו להשמיד אותי, ואני ממשיך כאן, בארץ ישראל, את משפחת אטקין”. לימים נולדו להם חמישה בנים: מנחם, חיים, ניצן, עמית ועידן.

בוגר מכון וינגייט, מורה לחינוך גופני בחיפה ובקרית טבעון. ב־1957 ייסד בקרית טבעון את “מרוץ סיני” השנתי, וב־1960 היה אלוף העיירה בטניס שולחן. בשנים 1966–1967 השתלם באוניברסיטת קנט סטייט שבארה”ב — וחזר ארצה כשפרצה מלחמת ששת הימים.

המשפחה עברה לקרית ביאליק. מיכאל לימד חינוך גופני וגאוגרפיה בבית הספר “בונים”, והקים את מועדון הספורט “אולימפיה”, ששירת שנים את ילדי העיר.

הכדורעף היה אהבתו הגדולה: מאמן בכיר, שופט בליגת העל, פרשן כדורעף בתוכניות הספורט של רדיו קול ישראל, וכותב על הענף בעיתונות. במשפחה קוראים לו עד היום “מר כדורעף”.

את סיפור חייו העלה מיכאל על הכתב בליווי המתעד אמוץ שורק, ובעריכתו של בנו הבכור מנחם. “למרות הכל… ניצחתי” ראה אור בינואר 2006, ובקיץ 2007 יצאה מהדורה באנגלית בתרגומו של מנחם. עותקים נתרמו למוזיאונים, לספריות ולבתי ספר בארץ ובעולם — והספר זמין כאן לקריאה חופשית.

מיכאל אטקין נפטר ב־9 בפברואר 2009 בקריית ביאליק — העיר שבה חי, לימד והקים את “אולימפיה”. הוא הותיר אחריו את רבקה, חמישה בנים ושלושה־עשר נכדים — ואת ההבטחה שסיפורו יוסיף להישמע.

סיפורו ממשיך להישמע. מנחם מרצה בהתנדבות מלאה זה עשרים שנה — כ־150 הרצאות בבתי ספר, בפני חיילים, במקומות עבודה ובקהילות, בארץ ובעולם; טורניר אטקין, שנוסד ב־2009 כמפעל רשמי של איגוד הכדורעף, פותח מאז את עונת ליגת העל בכדורעף ונושא את שמו; בקרית ביאליק נחנך מתחם טניס שולחן לזכרו; ובבלארוס הציבה המשפחה אנדרטה ולוחות זיכרון בתחנות חייו.